מידי פעם אני שומעת על רוכבים ישראלים שבילו תקופה מסויימת בחו"ל, שם עבדו, רכבו ואף התחרו. לכל רוכב סיפור משלו, יש שנסעו לכמה לחודשים ללמוד ולהתנסות ויש שהעתיקו את חייהם לארץ אחרת כדי להגשים את החלום ולרכוב ברמות הגבוהות ביותר. פעם חשבתי שמדובר בחלום רחוק שרק מעטים זוכים להגשים, אך כיום אני מבינה שבסך הכל צריך קצת קשרים והרבה מוטיבציה. אז אם גם אתם חושבים שחוויה כזו יכולה לתרום לכם, פוסט זה ועוד כמה שיבואו אחריו ינסו לשפוך אור על ההתנסות המיוחדת הזו. כל פוסט בסדרה יתאר סיפור אישי של רוכב, דרכו נוכל ללמוד במה בעצם מדובר.
נתחיל מסיפורה של חברתי שיר שנסעה בינואר 2010 לגרמניה להתנסות בעבודה בתור "גרום" (סייס) בחווה הפרטית של רוכב הקפיצות אלעד יניב שחי ומתחרה בחו"ל. להלן חוויותיה מהנסיעה כפי שהיא מספרת אותן.
מגרש הרכיבה על רקע האורוות בגרמניה
לפני שנה וקצת החלטתי שהגיע הזמן להגשים חלום עתיק ולנסוע לאירופה כדי להתמקצע קצת יותר בתחום שבחרתי לי: עבודה עם סוסים. זהו חלום שהיה לי מגיל צעיר ועד אז לא יצא לי להגשימו. אז הנה סיפור על הגשמת חלומות. מקווה שתיהנו!
בתקופה שרכבתי בחוות ד.ב.ש (במושב בצרה) יצרה משפחתי קשרים עם בעל החווה, שבנו אלעד הינו רוכב קפיצות ברמת גראנד- פרי בגרמניה ומנהל חווה קטנה משלו. יום אחד עלה הרעיון שאסע לשם כדי להתנסות בעולם הסוסים הגדול.
באירופה נהוג שלכל רוכב שמתחרה ברמות הגבוהות יש "גרום" (Groom), שהוא למעשה האדם שמטפל בסוסים. הגרום אחראי בדרך כלל על האכלת הסוסים, הכנתם לרכיבה, לנקות אותם ואת ציוד הרכיבה ולדאוג שהדברים "יתקתקו" (כמו שנהוג לומר באירופה). זאת כדי להקל על הרוכב שצריך לרכוב על מספר רב של סוסים כל יום. הגרום לפעמים גם רוכב על הסוסים לפני האימון כדי לחמם אותם ולחסוך לרוכב זמן יקר.
וזה למעשה היה תפקידי בחווה של אלעד, הממוקמת כחצי שעה מדיסלדורף שבגרמניה. אחרי שסגרנו את כל הפרטים, טסתי לשם ובתחילת חודש ינואר 2010 מצאתי את עצמי מחכה לאלעד בשדה התעופה של דיסלדורף. אלעד, בת-זוגו ומשפחתה (שהינם בעלי החווה) קיבלו אותי בזרועות פתוחות והתחלתי בהתאקלמות הקשה לחיים שונים מאוד ממה שהכרתי.
יום העבודה שלי נראה כך:
בשבע בבוקר מאכילים את הסוסים שכבר בלחץ לאכול. מיד לאחר ההאכלה צריך לטאטא את המסדרון בתוך האורוות כדי שיהיה נקי ומסודר לתחילתו של יום העבודה. לאחר מכן הולכים גם בני האדם לאכול (כי מה לעשות...צריך!).
אחרי ארוחת בוקר עשירה וטעימה חוזרים לאורווה ושמים את הסוסים בהליכון (מכונה מסתובבת שהסוסים הולכים בתוכה) בשתי קבוצות. בהליכון של אלעד יש מקום לחמישה סוסים. ראשונים נכנסים להליכון הסוסים שבמהלך היום רוכבים עליהם, ואחריהם הסוסים המבוגרים שכבר לא רוכבים עליהם. לאלעד סך הכל שישה סוסים שרוכבים עליהם, ושאר הסוסים בחווה הם בפנסייה.
המסדרון באורוות נקי ומצוחצח
בזמן שהסוסים מחלצים עצמות בהליכון, מנקים להם את התאים. אחרי שסיימו ללכת, מכינים את הסוסים לרכיבה. סדר הרכיבה נקבע על ידי אלעד. אלעד וחברתו היו רוכבים על הסוסים ובאותו זמן הכנתי להם את הסוסים הבאים. עושים סבב של הכנה – רכיבה – טיפול עד שמסיימים לאמן את כל הסוסים. בחווה יש מגרש חיצוני כך שבמקרים רבים נאלצנו להעמיס את הסוסים על קרון ולנסוע להתאמן במקום עם מגרש מקורה (indoor) בגלל שהמגרש קפא לגמרי (בכל זאת, ינואר, גרמניה = קפוא מאוד!).
בצהריים מסיימים את הרכיבות והולכים להאכיל את הסוסים וגם לאכול בעצמנו. אחרי ארוחת הצהריים יש מנוחה קלה ובסביבות 3 אחרי הצהריים חוזרים לאורווה כדי לסיים את שיגרת היום. מוציאים שוב את כל הסוסים לשעה נוספת בהליכון ולאחר מכן מנקים את ציוד הרכיבה, מטאטאים פעם נוספת את המסדרון ומאכילים את ארוחת הערב. זהו תיאור של יום עבודה רגיל. בימים שיוצאים לתחרויות הלחץ עולה והזמן מתקצר...
עד כאן סיפורה של שיר מהתקופה שבילתה בגרמניה. באחד הפוסטים הבאים נספר לכם על חוויותיה בהמשך המסע שלקח אותה עד להולנד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה